הגוף שלנו ככלי במסע הרוחני-סוד התנועה לאור הקבלה 

סוד התנועה לאור הקבלה

השעור ניתן ב"מודעות" במסגרת סדרת "נקודת החיבור" ומדבר על מהות התנועה בחיי האדם. כיצד התנועה משמשת ככלי חיוני על מנת להגיע לתכלית.

סיפור 
מסופר על תלמיד אחד שבא להתקבל לאחת הישיבות הגדולות ובא לספר לרב הישיבה דבר תורה, חידוש מיוחד, רצה להראות לו את החכמה שלו. אחרי שהוא יצא מן החדר, העוזר של הרב ניגש לרב ושאל - נו, תלמיד חכם נכון?? אז הרב ענה לו - הוא נראה חכם אבל משהו לא בסדר... מה, מה לא בסדר שאל העוזר, הוא דרש כ"כ יפה והיה לו חידוש כל כך נפלא? והרב ענה  - לא ראית אותו, הוא לא זז, זה ממש מוזר, איך אפשר להגיד כזה חידוש גדול בתורה ולא לזוז קצת קדימה, ואחורה...

אומר הזוהר הקדוש: כשיהודי מתחיל להתפלל או לעסוק בתורה, באופן בלתי ברור, בלתי מתוכנן ובלתי מודרך לחלוטין מתפתחת תנועה ייחודית ונחמדה עם הגוף, תנועה של גל. הזהר הקדוש אומר שברגע שהאדם עושה את הצעד הראשון שלו בהתחברות לאור של קדושה, הריקוד של הנשמה שלו מתחיל להאיר לו בתוך הלב והוא מתחיל לזוז ולרקוד את הריקוד של הנשמה היהודית שלו. הוא מתחיל להרגיש את החסרון באור וזה מניע אותו, משהו בתוכו מתחיל להתעורר. 
כמו הסיפור של רבי נחמן על זוג ציפורים שנפרדו ואחת הציפורים הסתובבה וצייצה את הציוץ המשותף להן, עד שחברתה שמעה את הציוץ המוכר להן והיא חוברת אליה והן עפות יחד. 
ככה כשהאדם עושה קשר ראשון עם אור הנשמה שלו, האור של החלק אלוק ממעל שנמצא בתוך הגוף שלו, בלי שום הנחייה או טעם הגיוני מתחיל לרקוד את התנועה היהודית, תנועת ריקוד הלב.

הנר
לפי חוכמת הקבלה - הנר זה עניין מאוד גבוה. הוא מסמל בתוכו את הסודות של נפש רוח ונשמה - שלושת הבחינות של אור רוחני שאדם יכול להשיג בעולם הזה. יש לנו נרות שבת, נר נשמה, נרות חנוכה. הנר מראה את החיבור הנכון בין החומר לרוח. החומר הוא השמן או השעווה. הפתילה, אותיות תפילה- ע"י התפילה האדם מחבר את המהות הגשמית שלו ומעלה אותה אל האש - המהות הרוחנית. אף פעם אין מגע בין האש לשמן, הכח הגשמי והרוחני לא נוגעים אחד בשני, רק מתחברים בזכות הפתילה, בזכות התפילה. החיבור הנכון נעשה ע"י הפתילה. כדי שיאיר באדם אור הנשמה שלו - נר ה' נשמת אדם - צריך שהנשמה תאיר. הדרך של האדם לבנות אש אמיתית היא דרך יצירה של אור קטן אבל קבוע. עושה זאת ע"י הפתילה, התפילה, ע"י הקשר הדק, קובע נתיב, לא עושה הכל מייד, יוצר מסלול שנותן לשפע של הקב"ה להגיע אליך וממך לקב"ה, שביל המאיר כמו נר, שביל שמחבר ביניכם בצורה קבועה.

תפילה
לפי חוכמת הקבלה, תנועת התפילה כתנועת הנר, האדם מתחבר לכח של הנשמה והנשמה מתחילה להאיר בו, בתנועה של זיווג. 
התפילה בנוייה כך שהיא מתחילה בעולם העשייה ובהדרגה עולה לעולם היצירה, ממשיכה לעולם הבריאה, ועד עולם האצילות. בעולם האצילות זאת תפילת העמידה. לכל אורך התפילה יש תנועה מאוד גדולה של הגוף, התנועה הזו פועלת כדי להשלים את החסרון. בתפילת העמידה, עולם אצילות, התנועה נעצרת - רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע - התנועה מפסיקה, כמעט ואין חסרון - מציאות של שקט - הדבר היחידי שמתחיל לנוע זה השפתיים. 
שפתיים מלשון קצה - שפת הבגד, שפת המדרכה - הנקודה האחרונה - רק היא נעה כשאדם בתפילת עמידה - זמן חיבור וזיווג עם הקב"ה. האדם נכנס לשקט. "דום להשם והתחולל לו" - מציאות של דממה דקה - שקט.

טבע הבריאה בתנועה
אומרים לנו החכמים - כל תנועה של האדם באה להשלים איזה חסרון. עצם המהות של התנועה בעולם שלנו זה להשלים איזה חסרון. הרב אשלג זצ"ל אומר שאם לאדם יהיה נח, הוא לא יזיז אפילו את האצבע הקטנה שלו. כל תנועה משלימה חסרון. 
רואים את זה בטבע - עפ"י גודל הרצון של כל אחד מהנבראים כך יש תנועה:
בדומם - תנועה זעירה באופן יחסי, תנועה כללית, כל הדוממים באותה דרך. 
בצומח - תנועה יותר דינמית ופרטית, צריך שמש כדי לגדול, יש לו יותר רצון.
בחי - יש כבר תנועה פרטית, מובדלת - רצון יותר גדול. 
המדבר, האדם - בעל התנועה הגדולה ביותר במציאות. 
אומרים החכמים שכל הרצונות של הדומם נכללים ברצון של צומח אחד. כל הרצונות של הצומח נכללים ברצון של חי אחד. וכל הרצונות של החיות נמצאים ברצון של מדבר אחד. עפ"י גודל הרצון כך גודל התנועה. האדם הוא בעל התנועה הגדולה ביותר. 
עצם הבריאה של העולם יצרה את התנועה. העולם נברא במידת הדין. לפני כן היתה אחדות שלמה - אור אינסוף פשוט ממלא את כל המציאות - האור היה בכל מקום במידה שווה. כשברא הקב"ה את העולם - בבראשית - כבר ישנה שניות - העולם והקב"ה מציאות של שניים. הבריאה היא התנתקות מהשורש, כמו אבן מתוך הר - הפרידו את החלק אלוק. ומאז אנחנו בהשתוקקות להתחבר עם אותו אור אינסוף - ולכן זה מחייב תנועה. 
הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לנבראיו - השלמת חסרון. 
הקב"ה ברא את התנועה - תנועת הגלקסיה, הכוכבים, כדור הארץ, האטום - התנועה היא שמחזיקה את העולם במקומו, אם הכל יפסיק, הכל יקרוס. כמו אדם שנוסע עם אופניים על הקיר, אם יפסיק לפדל, הוא יפול, או לוליין שהולך על חבל דק , אם לרגע יעמוד, הוא יפול -התנועה שומרת על רצף. במקום שבו יש חסרון, התנועה שומרת על החיות. התנועה היא חלק מהמהות הפנימית שלנו, ולכן העולם נמצא בתנועה.

רפואה 
בריאות האדם תלויה בתנועה. כאשר האדם חולה, זה מלשון חלל. חלל - מחלה - באותה נקודה שיש חלל שם נכנסים החיידקים. איך מרפאים את המחלה - בא הרופא ומכניס אור חזרה למקום החלל. 
עפ"י הרפואה הסינית, או היוגה - מזהים מקום שבו יש תקיעות, עצירה של אור - עצירה של צ'י/ פראנה / אנרגיה בתוך הגוף, ולכן ע"י דיקור, תנועה או לחיצות יוצרים חזרה את התנועה, משחררים את החסימה. מתוך פגם בתנועה נוצר חלל. התנועה משלימה את עצמה כל הזמן. 
הדם הוא הנפש. 
ספרי הסוד מדברים על בחינת ממוצע - איך מתחבר הגשמי לרוחני. 
ממוצע בין אבא לבן - זה הזרע - הוא שייך לאבא וממנו נהייה הבן. 
ממוצע בין דומם לצומח - אלמוגים - חצי דומם חצי צומח.
ממוצע בין צומח לחי - אדני השדה - חיה שהייתה פעם ואינה קיימת כיום, חבל הטבור שלה היה מחובר לקרקע, לאדמה, והייתה חיה ומסתובבת במרחב של אורך חבל הטבור שלה. 
ממוצע בין החי לאדם - הוא הקוף. 
בחינת הממוצע בין האדם לרוח - הדם. זה בחינת הממוצע בין הנפש שלנו לבין החומר - שייכת לגשמי ולרוחני. לכן אסור לנו לאכול דם מבחינת כשרות, כי הדם הוא הנפש. לכן כשמכשירים בשר, צריך להפריש את הדם, ולכסות אותו באדמה. 
כשאדם אוכל הוא יכול ליצור קשר רוחני באכילה עם הנפש המצויה באוכל, וכך מעלה אותה מבחינה רוחנית. אם אתה לא יכול להעלות אותה - אז היא מורידה אותך מטה. 
לדם יש תנועה אינסופית בתוך הגוף, גם הלב בתנועה אינסופית, גם הנשימה. 
"ויפח באפו נשמת חיים" - עצם החיים שניתנו לאדם נעשו ע"י התנועה - הקב"ה נשף בתנועה את הנשמה, והיא ממשיכה וממשיכה. כשהנשימה נפסקת, גם האדם נפסק. 
איך ידע האדם שעדיין לא סיים את משימתו בחיים? אם הוא קם בבוקר. כל עוד הוא חי משמע שיש לו עוד מה לתקן.
נשימה, שורש נ-ש-ם, נ-שם, שער הנ'. משה רבנו נקבר בהר נבו, נ-בו, הגיע לשער הנ'. נ-שם - נמצא עדיין בחסרון, צריך את התנועה, חייב עדיין בנשימה, עדיין בחיפוש. 
הדם מרמז לנו בצבע שלו, צבע אדום - מסמל דין - מראה בחינת חסרון, אף פעם לא במנוחה, תמיד רץ קדימה. 
הקב"ה - מלא, אין לו מקום לשינוי, "אני הויה לא שניתי", לא משתנה, בחינת מנוחה, אין לו שום חיסרון, "מלאה הארץ כבודו ואין אתר פנוי ממנו".
מה ברא הקב"ה בעולמו - ברא חסרון. מתוך מצב של שלמות חלק אחד נהיה ריק ובתוכו נוצר בחינת העולם, בחינת האדם - בורא אור ויוצר חושך. ברגע שנהיה חסרון נהייתה התנועה שלנו להשלמת החסרון.  הרצונות שלנו הם תולדה של חסרון - מחפשים אהבה, מחפשים שמחה, מחפשים לאכול - אנחנו ערימה של חסרונות, ערימה של רצונות.

במציאות שלנו העניין של תנועה זה הכרחי ברמה הכי בסיסית, הכי פיזית - דם, נשימה. וגם ברמה הרוחנית שלנו - התנועה ממצב אחד למצב שני. תנועה שהתורה מתארת אותה כשהקב"ה אומר לאברהם: "..לך לך  מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך...". תנועה מ- "יצר האדם רע מנעוריו" ל- "ואהבת לרעך כמוך" - תנועה מהקצה אל הקצה.

איך אדם מתחבר לאור של קדושה? יש כמה בחינות של עבודה לפי חוכמת הקבלה:
בחינת אור הנפש - האור נופש בתוך הכלי  - רצון עצמי, רצון הנפש - מקבל את האור לעצמו- נמצא במצב שמבקש הכל לעצמו, אור בסיסי ראשוני, האור מתקבל לעצמו ונופש בתוכו לא עובר הלאה. 
בחינת אור הרוח - ע"י הכח של הנתינה, של התנועה, מניע את השפע ממנו הלאה - אור הרוח מושג רק כשהאדם מקבל אור ומוסר אותו הלאה, יש תנועה, לא עוצר את השפע אצל עצמו, זה מקנה לו שיווי צורה עם הקב"ה, ומביא לו אור גבוה יותר מהנשמה שלו - נר ה' נשמת אדם - מאיר את הנר בתוכו ע"י שהופך להיות דומה יותר לקב"ה. האדם במהותו הוא חסרון - החסרון יוצר את הרצון לקבל אור הקב"ה שהוא השפעה. כדי שאדם יתחבר לאור הזה הוא חייב לשנות את הצורה שלו. 
יש חוק ברוחני - דומה ודומה מתחברים, שונה ושונה לא מתחברים. כדי שהאור יוכל לשכון בתוך הכלי חייב הכלי לעשות שינוי צורה - במקום לרצות רק לקבל לעצמו, הכלי הופך לנותן, למשפיע, מרצון לצינור - לקבל על מנת להשפיע. אור של נתינה לכלי של נתינה מתחברים. ככל שאדם נותן יותר כך הוא עולה יותר במדרגות הקדושה, זוכה ליותר שיווי צורה עם הקב"ה. אור הנפש - לאור הרוח - לאור הנשמה. תנועה בסיסית, תנועת הנתינה, התנועה הכי פשוטה. כמו כלי שהמים נעצרים בו ונעפשים לעומת צינור שכל הזמן עוברים דרכו מים מחודשים, זורמים. אם נשאר ברצון של עצמו, נופש בכלי, האור לא זז הלאה. אם העביר למישהו וגם הוא מעביר הלאה, זוכה שהאור שלו עולה ומקבל אור גבוה יותר.

התנועה הגדולה ביותר היא בנפש האדם, התנועה בין הרצונות שלו, המחשבות, הרגשות - זו תנועה מאוד קשה. התורה מלמדת אותנו על שתי תנועות בנפש שאדם מוכרח להם בעולם הזה: תנועה רצונית ותנועה לא רצונית, דרך ייסורים או דרך תורה. 
עצם החיסרון יוצר תנועה - יום אחד רוצה כך ויום אחר רוצה אחרת, פעם עצוב אח"כ שמח אח"כ מתוסכל. התנועה הפנימית בנפש היא בסיס לחוסר המנוחה שלנו, זה המהות של קין בתורה - "נע ונד תהיה בארץ" - זו הפעם הראשונה שהמושג תנועה מופיע בתורה. 
העולם הוא עולם של תנועה, וכשזו המציאות ישנן שלוש ברירות:
האחת היא להלחם בתנועה - מאוד קשה בדר"כ.
השנייה היא לנוע עם התנועה בצורה בלתי מודעת - התנועה קורית כמו ג'יפ שנוסע ימינה ואתה נזרק על הדופן הימנית, אח"כ נזרק לצד השני. 
הדרך השלישית היא לנוע עם תנועה במודעות - סוד האדם הרוחני - כמו ברכיבה על סוס חשוב לנוע יחד עם התנועה של הסוס אחרת תצא מוטש מהרכיבה. הרעיון הוא לזוז עם הבריאה, לעשות רצון השם - להשפיע, לתת - זוהי התנועה הפנימית הנכונה של היקום הזה. 
כשברא הקב"ה את העולם, ברא אותו בהבל פיו - בתנועה של נתינה, לכן אם אדם רוצה לנוע בצורה הרמונית, התנועה צריכה להיות של נתינה. 
י - שפע אלוקי ה- היד הותנת (5 אצבעות)  ו - ו החיבור ה- היד המקבלת. 
כשאדם עושה פעולה של נתינה בין היד הנותנת ליד המקבלת הוא עושה השתוות צורה לקב"ה - נתינה ונתינה - יש חיבור, יש תנועה הרמונית. 
תנועה של דיס הרמוניה - יוצרת תקיעות. 
"נע ונד תהיה בארץ" רש"י מפרש - לא ידור במקום אחד. בחינת קין בנפש - שנאה, קנאה, רצון לקבל לעצמו, תנועה לא רצוייה. אם אני שרוי ברצון שלי - נע ונד תהיה בארץ - תשאר מחובר לארציות, סבל וייסורים של ארץ. דרך תורה או דרך ייסורים.
"וייחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה - 40 שנה של טלטלה, תנועה של הלוך וחזור שסובבת סביב החסרון אבל לא משלימה אותו.

דיקור, אותיות ריקוד - להניע את האנרגיה שתזרום בצורה נכונה, הרמונית, טובה. תנועה גשמית, פיזית בעולם הזה כאשר היא נכונה ובונה היא פותחת צינורות אנרגיה ויוצרת זרימה. 
תנועה של ידיים וקצת נשימה יכולה מאוד מהר לחדד את מצב האנרגיה בגוף. כמו בהתבודדות, התבוננות - האדם מתחבר לתנועה הפנימית של החיות, של הנשימה של הדופק - עצם הישיבה אפילו ללא תנועה פיזית, כשהאדם מתמקד בנקודה, מתחבר לתנועה הפנימית הוא זז בהכרה שלו יחד עם התנועה הפנימית וזה יוצר הרמוניה.

התנועה הבונה שלנו זה התנועה של אברהם אבינו - רץ ממקום למקום, ממהר להזמין אורחים. "לך לך מארצך" - לך, תנוע מהארציות שלך, תצא מהחומריות, מהארציות מהרצון לקבל לעצמך, "..ממולדתך" - כוכבים, מולד, "מבית אביך" - מההרגלים והתפיסות הקודמות. לך לך, צא לארץ החדשה "אשר אראכה" - אברהם עוד לא יודע לאן הוא הולך, יוצא מהארציות לארץ אחרת. המקום החדש רמוז בצד המילים "לך לך" - לך אל עצמך, לפנימיות שלך, למהות שלך למקום שהוא אתה באמת, חזרה לשורש שלך, חלק אלוק ממעל. צא מהארציות ולך לארץ הקודש.

קודש - קדוש - עפ"י רש"י קדוש = מובדל, עפ"י הרב אשל"ג קדוש =מובדל ומשפיע. מקום קדוש, יום קדוש, אדם קדוש - מובדל מהשאר, משפיע הארה.
עם קדוש - עם מובדל משאר העמים. ארץ הקודש - כתוב שהאוויר שלא בארץ ישראל הוא אוויר טמא. רבי נחמן מברסלב הגיע לארץ הקודש והלך בה 4 אמות, ואמר - סיימתי את התיקון. זה מה שהיה חסר לו להשלמת התיקון - ללכת 4 אמות בארץ ישראל.
ארץ הקודש - ארץ נבדלת ומשפעת. הכותל המערבי משפיע שפע לכל העולם, קודש הקודשים. 
בזהר הקדוש כתוב שמתוך שארץ ישראל היא ארץ הקודש - יש לה כח. אם האדם לא זז נכון בארץ הקודש, לא זז נכון עם תנועת הנתינה אז הוא חוטף סתירות, הארץ מקיאה אותו החוצה - אז עוברים לגור בחול או כל הזמן רוצים להיות בחול. אח"כ הנשמה רוצה לחזור ואז חוזרים. עוברים מהרצון לקבל לרצון להשפיע - עם קדוש - מהות של נתינה, התנועה שלו זורמת יחד עם האור האלוקי - יחד עם תנועת התפילה, התנועה של הנשמה.

האדם חייב לעשות תנועת לך לך, לצאת מהמקום בו הוא נמצא ועדיין לא יודע לאן הוא הולך. איזהו החכם הרואה את הנולד - רואה שעכשיו הכל נולד, רואה איך ההווה מתהווה בכל רגע. החכם הרואה את הנולד יודע שצריך לעזוב את התפיסה של לדאוג לעצמו כל הזמן. אומרים לו - לך לך, צא מזה, קודם כל שחרר את מה שאתה. 
הזרע שנטמן באדמה, בשלב הראשון הוא נרקב ומת בתוך האדמה, הזרע חייב למות וממנו יוצא עץ מפואר עם פירות ואלפי זרעים. כך האדם צריך להיות מוכן לעשות בחינת לך לך, להיות מוכן לעשות שינוי, לא להתקבע, לא להשאר במקום. התנועה בעולם היא הכרח, היא מהות במציאות הזו.

תשובה = תשוב ה' - להשיב את האור אל המלכות. עד שכל עם ישראל רוקדים יחד בבית המקדש זה עדיין לא זה. כשאדם מתחיל ללכת בדרך של תורה, מתחיל לזוז בתנועה הנכונה, זה תהליך של בנייה. כל זמן שהאדם חי יש לו מה לתקן. התנועה בעולם היא הכרח, חיוב, כורח המציאות. צריך שתהיה תנועה בנוייה - לך לך מארצך, תנועה שהיא אמיתית, לא בחינת נע ונד תהיה בארץ. 
מי שמתחיל ללכת בדרך תורה, הוא מתחיל לרקוד את הריקוד הנכון, מתחיל לזוז בתנועה הנכונה. מאמץ לעצמו תרי"ג מצוות - עפ"י תרי"ג איברים בגוף - כנגד כל איבר יש תנועה וכנגד כל תנועה יש כח מעשי שמופעל במציאות:
מחשבה - היא התנועה העדינה ביותר, דיבור - תנועה יותר גסה, תנועה פיזית של הגוף היא הכי גסה. כנגד כל איבר בגוף יש תנועה שמחברת אותו לתנועה העליונה. 
התורה נותנת לנו את התנועה הנכונה, את הסדר שהאדם צריך לנוע בעולם הזה כדי שהתנועה שלו תהיה זהה לתנועה בשורש. 
מצווה=צווי=ציווי - צינורות של שפע שיורד מעולמות עליונים עד לאדם, חיבור של תנועה של כל איבר למטה לתנועה למעלה, התנועה התחתונה צריכה להיות הרמונית עם התנועה העליונה - עד לכדי שיווי צורה - תמיד בתנועה.

ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה - כולל בתוכו את כל המצוות כולן - גם מצוות שבין אדם לחברו וגם בין אדם למקום - התנועה שבקיום מצוות ואהבת לרעך כמוך יוצרת כח רוחני בעולם הזה אשר יוצר קשר עם תנועה בעולם העליון - זוהי התנועה הנכונה וכך יוצר בניין רוחני יציב. הדרך היא אינסופית.

נר ה' נשמת אדם - נר מצווה ותורה אור - כדי שנשמת האדם תאיר כמו אור הנר, צריך האדם לפעול בהרמוניה אם אור התורה ולנוע בתנועה נכונה, תנועה של נתינה.